ברכה לזוכי פרס אס"י תשס"ט אבנר הנמן, פארוק מואסי, יעל ישראל -- בערב ההשקה של הספרים 17.3.10

באתי אליך: קובץ שירים משכר

דברי פרופ' גד קינר

בשם איגוד כללי של סופרים בישראל, אני רוצה לברך את אחי ואחותי מפריסי הפרסים והפרוזה אבנר הנמן ויעל ישראל, שספריהם "הדברת מזיקים בע"מ", ספרו של אבנר, ו"אני ואימא בבית המשוגעות" של יעל זכו בפרס אס"י.

רעי ועמיתי פארוק מואסי, מעלה השירה, שקובץ שיריו המשכר "באתי אליך" ראה אור, כמו גם שני הספרים הקודמים, בהוצאת "ספרא". וזו גם ההזדמנות לברך על הרך היילוד, הפרס עצמו, שעצם היכולת להעניק אותו מעידה על איגודנו ומייסדו ד"ר חיים נגיד, שיש בהם האון והכוח המוליד, קרי, בית הוצאה לאור ויצר הפרסום, של אחרים, לא של עצמם, ושהם ממלאים את המצווה הראשונה במעלה של איגוד סופרים פרו ורבו ומלאו את הארץ בספרים משובחים.  וכדי שלא תיכשלו בזילות הפרס ובהורדת האיכות, שאליהן כיוון החכם באדם כשהזהיר מפני עשיית ספרים הרבה, בחרו לכם שופטים טובים ויודעי חן, שיעמדו על המשמר הבלתי מתפשר של הטיב. ומי לנו שופטים טובים, מלומדים ואניני אמות מידה מן הפרופסורית אביבה דורון וזיוה שמיר, והדוקטור חיים נגיד, שלהם אני רוצה להודות, באורח אובייקטיבי לחלוטין, על המלאכה הנאמנה שעשו?...

 

שירתו של הסופר, המתרגם, החוקר והמשורר, וסגן יו"ר איגוד כללי של סופרים בישראל, פארוק מואסי, שזה לו ספרו ה= 54. אבל מי סופר? ומי כאן לא סופר?, זו שירה מקומית מובהקת, שכל תו ותג שבה רווי היפעמות רב-חושית מבעד לעינים פלסטיניות ילידיות מן הכאן, שהוא עכשווי ונצחי, הווי ועברי גם יחד. בשירה זו אין שמץ מן הניכור אותו הזכרתי קודם, זו שירה "מחוברת" ליש, המשדכת להפליא את המשקל והעושר הפיגורטיבי של השירה הערבית עם יופיה האנין של העברית, אך הטעונה בד בבד גם במטענים של כאב וזעם גם יחד של מי שכופים עליו גלות בביתו.

 אשכול שירי "אל-המברה" שתורגמו להפליא בידי פארוק מואסי עצמו, כנרמז בשמו כן הוא: ערבסקה משורגת של שירי הגות, שירים, בתים ודימויים ארס-פואטיים מוכלבים עם חיוויים פוליטיים מוצנעים יותר או פחות (לקרוא  עמ' 9). בערבסקה הפיוטית של מואסי נמהלים זכרי ילדות, כמיהה לאם, שירי אהבה, שירה פוליטית מפורשת, שירי ידידות וערגה לחברים במסורת הערבית-עברית של ימי הביניים (20), שירים הערבים לחך ומגרים את האף כמו השיר "עוגת היום", וכו' וכו תמזיג משכר, המעורה כל כולו בשיח החברתי-פוליטי המציאותי, אך ניחן גם בעוצמה ובאימאז'יסטיקה שירית רבה  כמו השיר שנתן לקובץ את שמו, ובה בעת מתייחד בזהותו הפלסטינית-והפאן ערבית, המבכה את אובדן הגדולה הערבית (לקרוא "באתי אליך", עמ' 20).

 

בחציו השני של הספר שירים פרוגרמטיים, אידיאולוגיים ופוליטיים, המזכירים את שירי יסנין או מאייקובסקי, רצופי חיוויים אגיטטיביים נוסח "נמשיך צעידתנו עטורת הקרבן, / נגמול לאהובים ברית. / ... / הדרקון לא יגבר על עם שנצטרב / שהתנסה בסבל ובקשות לב / מארבע כנפות תבל. /.../ פניכם אחי דגלים / מחבקים /". אך גם שירים אלה ארוגים שתי וערב בדימויי טבע משכרים: "פסוקינו נתפוררו עד חרפה / לא... לא חרפה / הנה נתחברו כמחרוזת-אבני-חן / ולמחרוזת בוהק אור מסנוור / נגה בלילה ארוך, חשוך משחור - / כוכב, על פי סימניו נלך / ושתי אצבעות האור / עוקבות אחר קורות המאבק והסכנה / מנפות את הרוח עד תיטוף רוח צפרירים קלה / מדיפות חיוך מבושם / על שפתות ילדינו וזקנינו / נערינו ישאפו ריחו בכפל אהבה / במסע רחוק אל היעד / מולדת!". הספר משייט מעדנות בין הגדה הפוליטית , מרחב הזיכרון הפלסטיני, בו מעוגן ההספד הלורקאי באופיו לעיסאם סרטאווי הקורא בספר השיבה, וחוזר ומפרק את שמו כדי להפיק ממנו את גביש הד.נ.א. הלאומי, סרטאווי מכפר סרטה (64-) |"מהפכן חוסה  בשחר / ובעלטה חוסה / נושם את לחם 'הטבון' / והגבינה הנבולסית / כמה ערבה לחך, אחר הפרידה! / אביר חוסה בפרהסיה / לשוב ולומר: / "מתי", "יוסי"... סמלים / לנווה ה"אפשר" / ושבילי המדבר קריאות עורבים" לבין הגדה האישית, דוגמת "העצבונים שלא הובנו", שיר מחווה לייטס, פואמה, אחת היצירות הנפלאות בספר, ואקרא רק את שני בתיה האחרונים: "ילד קטן -  גדול / קצף המעגן בים גדול / עינך הצמאה נרות כבויים. // בעוד יומיים תהלך כעיוור / או כספינה שאת מעגנה פצע צייר / המתן נא לי במוצא / אלוהינו זקוק לאל שיקראנו." אלוהינו זקוק לאל שיקראנו כמו הסיפור החסידי על הבעל שם טוב, שמצא את אלוהים יושב בפינת בית הכנסת בערב יום כיפור ובוכה, וכששאל אותו הרבי לסיבה, ענה: "אני כל כך עייף, רבי, כל כך עייף". הענות הפלסטינית והסבל היהודי נפגשים במרחב המטאפיזי.

 

ברכות ליוצרים ולבית היוצר. כן ירבו וכן יפרצו.